מקומם של הילד והמבוגר בהתפתחותו ההרמונית של האדם

ילד (צעיר) – זוהי תכונה המשמעות של צעירות זה כל הזמן תשוקה לדעת כמו תינוק שלומד ללכת, לצייר, לדבר, לשתות לבד. צעיר זה אחד שכל הזמן מרגיש שלא יודע ללכת. מבוגר, זקן, זה אחד שחושב שיודע הכל.. להיות כילדים ולהיות צעירים זה לגדול בחוכמה, בתבונה ובדעת. מהי אותה תשוקה של בני האדם לטוב, לשמחה, לאהבה, להישאר צעירים. מה מניע את הפחד מזקנה ומדוע במקום היופי והטוב מוצאים אנו סבל, חולי, מרירות ובדידות? מהו מקומם של הילד (הצעיר) והמבוגר בסוגייה זו? הילד – עדיין לא נחשף לאפשרויות של ידע, הוא חי במרחב – זמן שונה משל המבוגר, אין לו עבר, הווה ועתיד. יש לו הוויה. הוא נמצא בשינוי מתמיד. המגע שלו עם המציאות הינו מגע ישיר דרך החושים ללא מסננות. ילד נמצא במצב של רצון לקבל. המבוגר הינו הידען שחושב שיודע הכל, התרחק מהווייתו, יש לו עבר ועתיד. ההווה הינו עבורו תחנת מעבר והמתנה למשהו אחר. לשינוי כלשהוא שמצפה לו. זמן ההווה הינו זמן מת עבורו. זמן לשינוי, "מחכה לגודו". המבוגר רואה בנסיבות חייו את הכוח לשינוי ולא בעצמו (אכיר מישהו/י יהיה לי טוב, אתחתן אהיה מאושר, יהיה לי כסף... אעבור דירה מצבי יהיה יותר טוב ועוד...).המציאות ממשיכה להתקיים גם אם האדם עצר עצמו מלכת. מקום בו הזמן מת, הינו מקום חשוך, קרני האור נבלעות לתוך מקום כזה, בלי אור לא רואים. המקום שקרן האור נבלעת הינו חור שחור – כך שזמן המתנה, ציפייה, זמן ללא שינוי אצל המבוגר, הינו חור שחור. המגע של המבוגר עם המציאות הופך להיות דרך האני שלו ולא דרך חושיו, מה שמניע אותו זה האכזבות והחסכים שצבר במהלך חייו. כך הוא יוצר מציאות אשלייתית, דמיונית שנשענת על החסר וההיעדר. הדמיונות והאשליות מטשטשות לאדם כל שיפוט אובייקטיבי וגורמות לו ליצור עולם של רע, של תובענות, חוסר ענווה וחוסר צניעות. ילד מתוקף היותו רך בשנים הינו קרוב למהותו, חי בהוויה. הוא פתוח לעולם, שולח קרני אור לסביבתו, הוא נמצא בשינוי מתמיד, פיזית, קוגניטיבית וריגשית. כאשר ילד גדל בסביבת מבוגרים שחיים בריק, במרירות ובבדידות, במרחב חשוך שהזמן בו ללא שינוי, גדל ילד בדמות המבוגרים שסבבו אותו. ואם לא בדמותם אז ההיפך הגמור מהם, שלמעשה זה אותו הדבר. גדל ילד שמתרחק מחושיו. קרני האור ששלח בילדותו אל המבוגרים נבלעו, לא חזרו אליו. הלך ונוצר מרחב חשוך. מרחב שידע פעם אור ועכשיו נהיה חושך. נשאר בהיעדר ובחיסרון. נשאר רק זיכרון של אותו אור. בבגרותו משתוקק לאותו אור שרק ניצוצות ממנו הגיעו אליו. כך מעמיק החור השחור בצורך הבלתי נדלה לקבל – לקבל מה שלא קיבל במהלך חייו – נוצר עיוות. כי בבגרותו על האדם להיות בתהליך של נתינה כדי שיגיעו אליו קרני האור – אך הוא עושה הפוך ממה שצריך.הילד שגדל והופך למבוגר רוכש ידע, רכוש, אינפורמציות, מגבש תפיסות עולם והופך לידען ומלומד. מפתח "אני", "אישיות". באם רוצה המבוגר לחבור לטוב, לשמחה, לאהבה ולצעירות, עליו לזהות ולהכיר את החושך שבו הוא חי, עליו ללמוד את עצמו ואת סביבתו.  הפחדים יוצרים מציאות שאינה קיימת. על המבוגר להעמיד בספק את כל אשר צבר במהלך חייו – דעות, עמדות, תאוריות, ידע ואינפורמציות. לוותר על האשליות והפנטזיות. תהליך זה של צמצום ה"אני" יגדיר את המרחב מחדש, את גבולות האדם, בינו לבינו ובינו לבין האחר. יאפשר לקרני האור להאיר את החור השחור ולא להיבלע לתוכו.אנשים הופכים למבוגרים, מזקינים ומתבלים כי אין מרחק בינם לבין האחר. הם ממלאים את כל המרחב בעצמם ורואים את עצמם דרך עצמם. על האדם לראות עצמו לא דרך עצמו וצרכיו אלא דרך ה"אחרים" בסביבתו.להיות בהוויה של ילד-צעיר זה להיות בשינוי מתמיד. זה תשוקה לדעת וללמוד. ללמוד ממי שגדול ממנו ברוח ובידע ובחוכמה ולידו ירגיש שאינו יודע, לשוב וללמוד ולרצות להתפתח מתוך בחירה חופשית. התפתחות זה לא משהו שנכפה אלא מתוך רצון שלך, שליטה שלך. זוהי בחירה ולא כפייה. היכולת להגיע לראייה נכונה בעזרת התבונה קשורה ליציאה מן האשלייה, מן הפנטזייה.