מאשמה להאשמה

תפיסת עולם היא הצורה שבה נראה הקוסמוס מתוך שלב מודעות מסויים. פרויד ביסס את כל הפסיכואנליזה על מושג הזיכרון ובפרט על חוויות הילדות המוקדמות. האם אפשר לסמוך על הזיכרון?

על פי השלבים ההתפתחותיים התקינים של ילדים לילד עוד אין אבחנה בינו לבין האחר בגיל מסויים (קן וילבר 222 והלאה). הפרשנות שלו את המציאות היא בהתאם לשלב המודעות בו הוא נמצא. עפ"י השלבים הארכאי, המאגי והמיתי (פירוט בספר). מכאן שהזיכרון והפרשנות שלו את המציאות נעשית מתוך השלב התודעתי שבו הוא נמצא. למשל בשלב כשאין אבחנה בינו לבין האחר. הכל קשור בו.

– הגשם יורד עלי כי הוא רוצה לשטוף אותי– העננים זזים כי הם עוקבים אחרי– יש רעמים כי השמיים כועסים עלי

הילד נוטה לראות עצמו כבעל הכוח וככזה הוא גם אחראי או אשם. בגיל כזה אין יכולת לקחת אחריות – יש שיבוש ותסכול והאחריות הופכת להאשמה. מכאן נשאלת השאלה כיצד אני יכול לסמוך על אותם זיכרונות שגיבשו תפיסת עולם? מאחר והתגבשה צורה שמבוססת על מצב תודעתי קדום הישרדותי, איך אפשר לקבל אותו היום בהווה כעובדות עליהן אני נשען בטיפול הפסיכולוגי? המוצא היחידי מהאחריות טרם זמנה ותחושות אשמה עקב כך הינו האשמה בהווה. ומכאן אני נשאר במעגל סגור של אי לקיחת אחריות על חיי, מצבי, ומכאן מתפתחת ראיית עולם שרק האחר יכול לשפר את מצבי. כמו למשל, אתחתן וייטב לי, יהיה לי יותר כסף אהיה מאושר, ידברו אלי יפה, יאהבו אותי, יקבלו אותי, יפעלו על פי דרכי ועוד… כל זה יעשני מאושר. הכל מותנה – רווחתי, אושרי ועוד, תלויים באחר והאחר הופך לקורבן לתסכולי כי אינו עוזר לי לממש את הפנטזיות שלי.

כיצד אמורים להראות חיי וכך אהיה מאושר? אני הופך אותו (את האחר) לאחראי על אושרי, שמחתי, במקום לראות בי בעצמי את האחראי לאושרי. את אותה תפיסת עולם הישרדותית אני מביא אל הווה חיי וממשיך לקיים אותה. גם אם האחר ייקח אחריות מלאה על אושרי, שמחתי, רווחתי כפי שהינני מפנטז – זהו מצב קיומי רע עבור עבורי כי הוא הופך את האחר לבעל הבית עלי. ובכך, אני גוזר גזר דין מוות על היותי אדם חופשי שאחראי לגורלי, במצב שאני מטיל על האחר את האחריות על מצבי ואושרי אני משאיר עצמי במצב תובעני. על סביבתי מוטלת משימה זו. כרוניקה של אומללות ומוות ידוע מראש.

אני מציעה דינאמיקה אחרת, חדשה, של ניהול חיים. מתוך חופש ולא מתוך הכלא. הפסיכותרפיה על פי שיטתי עוזרת לאדם לזהות את הכלא בו חי עם תפיסותיו, מחשבותיו ולצאת ממנו ומהמרתף החשוך בו רק נצנוצי אור חודרים אליו ויוצרים צללים. האדם מייחס להם דמויות אנושיות מפחידות ומאיימות – מכאן לצאת לאור שם הכל נחשף, הטוב והרע, היפה והמכוער – העבר הינו צל שהופך להיות דמות מרכזית בסיפור של הטיפול הפסיכולוגי (דוגמה של שירה עם אבא שלה. הקול שלו "איך שאחותי דיברה אלי שמעתי את הקול של אבא שלי").

לא ניתן להפיח רוח חיים בצל – האנרגיה והמשאבים מבוזבזים ומתכלים בתהליך זה. בטיפול עושים טרנספורמציה לאנרגיה המושקעת בהישרדות. אנחנו מבזבזים את מיטב שנותינו וחיינו על אשמה והאשמה, כעס, טינה, עויינות, קורבנות, ועוד… במקום לחיות את החיים. בצורה פרדוקסלית אני נשאר נאמן לאלה שלא היטיבו איתי, שאותם אני מאשים במצב. אני מגן עליהם במקום על מי שמיטיב איתי – אני כועס ומתנתק מאלה שמייצגים עבורי שינוי (מקרה עינב). את חיי אני מקדיש לפנטזיית ההכרה והאישור בי, שאני מחכה לקבל מהם למי שאני ולמה שאני. אני מחכה לאותם פירורי אהבה ותשומת לב שלא קיבלתי מהורי ולא שם לב שבאותו זמן כשברצוני לקבל מהם אני תובע זאת מכל אחד שנמצא בסביבתי. במקום להפסיק את הקשר האומלל הזה ואת הסבל שאני גורם לעצמי – אני משקה יום יום ומזין את החיבור ההרסני הזה והופך בצורה הזאת לאותם הורים שאותם אני מאשים בחוסר נתינה של אהבה – וכך אני איני נותן לסביבתי. אני בהמתנה וציפייה לקבל את אשר נחסך ממני בזמן אבוד שאינו קיים כבר. במקום להיות עסוק ולהשקיע אנרגיה בחיפוש וגילוי זווית ראייה חדשה, אפשרויות חדשות, אני באובססיה על תפיסת עולם ארכאית וחשוכה שבצילה חייתי ואני ממשיך לחיות.

דוגמת סיפורו של תום סוייר – סיפור העונש שקיבל ביום חופש, לצבוע מטרים ארוכים של גדר הפנימייה. במקום להרגיש קורבן מצא פיתרון יצירתי להתמודד עם העונש שקיבל. בכך שהפך אותו לפרס – גילה כוחות מנהיגות, יוזמה, יצירתיות, הוציא לאור פוטנציאל שהיה גלום בו דרך העונש שקיבל מאחר והפך את העונש לחוויה והזדמנות, כולם רצו לצבוע איתו את הגדר – וכך, תמורת מברשת לצבוע איתו ביקש את דמי הכיס שלהם. בסוף היום הגדר היתה צבועה וכיסיו תפוחים מכסף. אלו הם חיי – מה אני עושה איתם?

מה יש ביכולתי לגלות עלי דרך סיטואציות ואירועים שלא תמיד הם לרוחי? בהם טמון פוטנציאל אדיר. דרכם יש באפשרותי לזהות את דפוסי מחשבותיי, תפיסותיי. הפסיכולוגיה על פיה אני תופס ומנהל את חיי. בכל קושי, מצוקה וסבל במציאות חיי טמונים אוצרות, פוטנציאל של יכולות, כישרונות, כוחות יצירה, שמחכים להתגלות. ניתן לראות בהם רגע מכונן ונקודת מפנה דרמטית בחיי.