המסע של ארז

ארז, כבן שלושים, הגיע אליי לראשונה ואמר: "באתי לטיפול, אני מרגיש אבוד, לא טוב לי, רע לי. אני רוצה לדעת מי אני ומה אני."

אני מכירה את ארז מזה כשלוש שנים, ושאלת הזהות מעסיקה אותו מאז המפגש הראשון בקליניקה. ארז בעל שפה עשירה, יודע לבטא את עצמו ואת מצוקתו בצורה ברורה ובהירה. הוא נהג להביא למפגשים סרטים ושירים שהזדהה איתם, והמשמעות שלהם ביטאו את הלכי נפשו ורגשותיו. הוא הביע עצב עמוק עד כדי דיכאון, ותחושת חוסר משמעות ותכלית בחייו.

ארז גדל במשפחה בעלת אמצעים, באזור מגורים יוקרתי. בהיותו בן אחת עשרה הוא התייתם מאמו.

"כשאמא שלי מתה אמרתי לעצמי – אני מת איתה." ואכן ארז המית בעצמו את התשוקה לחיים, את השובבות והשמחה, והאומץ, שהיו מנת חלקו בילדותו.

הבית שבו הוא גדל היה רווי אלימות ותוקפנות מצד האב. כולם ספגו את האלימות, האם והילדים. אחותו הגדולה חלתה באנורקסיה בהיותה בגיל ההתבגרות, והייתה בטיפול פסיכיאטרי. בנקודה זו המשפחה "התגלתה", ושירותי הרווחה נכנסו לתמונה.

"אני לא באתי לטיפול בכדי למצוא בת זוג ולהתחתן", הצהיר בפניי כבר בפגישתנו הראשונה. "אני לא רוצה להיות במצב שארביץ לאשתי ולילדיי." ארז פחד שתופעות האלימות מהבית בו גדל ישוחזרו בבית שאותו יקים. לפחד הזה היו סימוכין, מאחר ובכל מקום עבודה הוא הסתבך לבסוף באירוע של אלימות, ופוטר.

ארז הוא בחור רגיש, העולם שלו מאוד עשיר, הוא בעל כישרון גם בציור וגם בכתיבה. באחד המפגשים ביקשתי ממנו שיעשה שני ציורים, שהנושא של הראשון זה "אבא", והשני "אמא". את הציור שנשא את הכותרת "אבא" הוא צייר בצבעים חומים של חול, של מדבר שממה, ללא שמש, אור, צמח. הציור שנשא את הכותרת "אמא" היה עם צבעים חיים, דשא, שמש, שמיים, והמון אור.

שאלתי אותו מה הוא אומר על הציורים, מה הוא רואה. כשהוא התבונן הוא פתאום נדהם שבציור של האבא אין חיים, והציור של האמא מלא בחיים.

אמרתי לו: "אבא שלך חי אבל מת, ואמא שלך מתה אבל חיה."

הוא כל הזמן היה חוזר על המילים והמשפטים: "לא טוב לי, רע לי, לא יכול יותר, הכול כואב לי, הגוף כבד עליי, הברכיים כואבות ואני לא יכול ללכת, אני מתקלח כל הזמן ומרגיש מזוהם."

בדקתי איתו את האפשרות האם זכור לו שעבר התעללות או איזושהי פגיעה מינית בילדותו. באחת השיחות עם אביו, האבא סיפר שהוא בעצמו עבר התעללות מינית בילדותו. ארז אמר שלא זכור לו שעבר פגיעה מינית בילדותו. מה שכן, בתחילת גיל ההתבגרות, ("חלק מהמסורת המשפחתית שלנו, זה ששואלים את הנער המתבגר אם הוא רוצה שייקחו אותו לזונה"), אבא שלו שאל אותו אם הוא רוצה שהוא ייקח אותו לזונה.

בילדותו ארז מאוד אהב סוסים, ואביו לקח אותו לרכוב בכל עת שרצה. וכשהגיע לטיפול הוא התבטא שהיכולת הזאת לרכב ולדהור על סוסים אבדה לו, הוא פחד מזה. הוא רצה להחזיר לעצמו את היכולת הזאת, את הביטחון הזה, את התשוקה והאומץ, כי הוא אהב את הסוסים, ויותר מכך את הרכיבה.

לארז יש גמגום מאוד קל, שכמעט לא ניתן להבחין בו. אבל בנוכחות אביו הגמגום הופך להיות לכבד, עד כדי כך שלא ניתן להבין את מה שהוא מנסה להגיד. בפגישה משותפת שהייתה לי עם שניהם, שבה חוויתי את האירוע הזה, ארז נקלע לגמגום קשה. אביו אמר בטון מזלזל: "אני יודע, הוא מגמגם רק איתי."

את המילים האלה, "אתה פחדן, אתה לא גבר, בטלן", הוא שמע רבות מאביו, והן לא מפסיקות להדהד במחשבותיו גם היום. היה המון ביקורת ושיפוט כל השנים מצד האב, שערערו את ההוויה הקיומית של ארז.

כשהגיע לבשלות והכרה שכבר אינו זקוק לאישור מאביו לגבי זהותו, העז להתעמת איתו ולהגיד לו דברים שלא אמר לו כל חייו. ארז גילה בתוכו אומץ, תחושה חדשה להגדרה שלו את עצמו, מאחר ששנים רבות חשב שהוא פחדן. הוא החל ללמוד לגלות ולהגדיר את עצמו שלא דרך הרקע המשפחתי ודמויות הוריו, אלא דרך גילויים של מי הוא.

אחרי העימות עם אביו הוא כתב לאבא שלו מכתב גלוי לב. בין השאר כתב שם: "שנים שניסיתי להשתיק את קולות הזעם והכעס הגיעו לסופן. והיום אתה כבר יודע מה מתחבא מתחת לכרית של הבן שלך. אותה כרית שספגה צעקות, עלבונות, ובעיקר הרבה אלימות, ודווקא מהבן אדם שאמור לשמור, לטפח ולעודד את פרי אהבתו. לצערי שנים חשבתי שאני לא בסדר, שאני דפוק, ובעיקר שאני לא יכול. אני היום בוחר להתגרש ממה שאמא שלי לא יכלה לעשות."

לאחר כל האירועים האלה ארז אמר לי שהוא מרגיש רצון לקשר עם בת זוג. לא ממקום של שליטה וכוח, אלא ממקום של רכות ואהבה. יחד עם זאת הוא הרגיש רגיעה, הקלה ושחרור בתחושות הגוף. ארז יודע שעוד יש לו דרך ארוכה באותו מסע לגילוי עצמי, והוא עובד קשה מאוד בשביל זה.

ארז נותן אמון בטיפול, ובקשר שנוצר בינינו במהלך המפגשים. הוא מגלה כישרונות חבויים בתוך עצמו, יכולות חדשות-ישנות של ציור, וכתיבה, ויכולת ביטוי בשפה עשירה ומלאת רגש. גם היכולת להתמסר ולסמוך התגלתה והתפתחה, ומעניקה לו את הבשלות לרצות עוד קשרי אהבה.

הנה ציור שארז עשה, שמבטא את הדרך שהוא עושה. האש דוחפת את הספינה לעבר חופים חדשים. עשן מיתמר חוזקה בארובה, מסמל את המנועים הפנימיים שאינם יודעים מנוחה ועובדים ללא לאות. הדגל מתוח בכיוון ההפלגה, והציפורים בשמיים מעל מעניקות השראה. והספינה אינה מחפשת חוף חולי, שקט ושליו, אלא מכוונת דרכה אל מצוקים תלולים, בידיעה שהטיפוס הוא קשה ודורש התמדה. האי המצוקי, שהשמש מאירה את פסגותיו, נראה כמו עשוי מאותה חומריות של האש, אך כאן היא בעלת צורה מוחשית, ומסמלת קרקע לעשייה ועבודה.